תיישבתי ליד החלון. הרכבת התחילה לנוע, והנוף החל לזרום — שדות אורז, גגות כפר, רכבת תחתית של אור-צל בין הרים. ממולי ישב גבר מבוגר עם תיק עור משופשף וספר פתוח על הברכיים.

הוא הרים את עיניו, ראה אותי מסתכל בו, וחייך בנימוס. שאלתי אותו, באנגלית רעועה, מה הוא קורא. הוא ענה ביפנית רהוטה, ואז עבר לאנגלית טובה. 'שירה,' הוא אמר. 'בָּשוֹ. אתה מכיר?'

“הוא אמר לי משפט שלא שכחתי: 'הנסיעה היא לא המרחק שאתה עובר. הנסיעה היא מה שאתה משאיר מאחור.'”

— אדם זר שלא אדע את שמו

במשך השעה הבאה הוא סיפר לי על חייו. שהוא היה מהנדס, שהוא איבד את אשתו לפני שלוש שנים, ושמאז הוא נוסע ברכבות. לא לשום מקום מסוים. רק נוסע. אומר שזה המקום היחיד שבו הוא מרגיש שהיא עדיין יושבת לידו.

כשהרכבת עצרה בקיוטו הוא קם, השתחווה קלות, ויצא. לא החלפנו שמות. לא לקחנו תמונה. ידעתי שלא אראה אותו שוב. ובכל זאת — מאז, בכל פעם שאני עולה לרכבת ביפן, אני מחפש אותו ברגע בעיניים.