היפנים מתייחסים לאירוח ממש ברצינות וזה ממש לא רק אירוח, אלה יחס לכל זר או תייר שהם נתקלים בו והדבר הזה, האומוטנשי הוא, אולי, אחד הקסמים הגדולים ביותר של יפן שכל כך בולטים לעומת מקומות אחרים בעולם.
הנה סיפור שקרה לי באמת…
אז באחד מביקוריי הרבים ביפן, גיליתי שלמרות ניסיונות החייאה מסורים ולמרות החבור הרגשי שלי למזוודה הוותיקה שלי. זהו, היא סיימה את חייה. טוב, אין מה לעשות, צריך לרכוש חדשה. חיפשתי ברשת חנות קרובה למלון בו התאכסנתי ושמתי פעמיי אל החנות רק 10 דקת הליכה מענגת ברחובות טוקיו הנהדרת.
אך אבוי, גיליתי כי גוגל מפס שלח אותי לכולבו ענקי מרשת Isetan . וזה כבר היה ממש קשוח. גאלרי לאפייט בפאריס ? תכפילו ותשלשו ועדיין לא הגעתם לגודל….נכנסתי לחנות עצומה עם נחישות בלב למצוא את חנות המזוודות… נחישות נחישות אבל מצאתי את עצמי חסר אונים על מלא…כמו לחפש מחט בערמת שחת.
במצוקתי, פניתי חסר אונים לדלפק הראשון שנתקלתי בו, דוכן של שעונים שבו עמדו בחור ובחורה יפניים שלא הבינו מילה באנגלית. הראיתי להם תמונה של מזוודה בנייד שלי ואז הם החלו לנהל שיחה סוערת ביניהם, ביפנית שוטפת שנמשכה כמה דקות ארוכות ובסיומה רמז לי הבחור ללכת אחריו. הלכתי. הייתה לי ברירה ?
במשך 15 דקות תמימות הוא הוביל אותי במשעולי החנות ובין קומותיה עד שהביא אותי פיזית אל חנות המזוודות, הציג אותי בפני מנהל חנות המזוודות.
הבחור המקסים מהשעונים קד אליי בנימוס, לא שכח להגיד אריגטו גוזאימס ו..נעלם.
אומוטנשי קלאסי !
