שוק נפתח לפני שהשמש זרחה. הגעתי לפני שש, והוא כבר היה במלוא תנופתו. דייגים פרקו ארגזים, רוכלים סידרו ירקות ערוכים בקפידה כאילו הם תכשיטים, והאוויר היה רווי מלח, חומץ אורז וקפה חזק.

התיישבתי על שרפרף ליד דוכן קטן. השף, איש בן שבעים בערך, חתך טונה במהירות של מי שעושה את אותה תנועה חמישים שנה. הוא לא הסתכל עליי. רק הגיש פיסה ראשונה ואמר: 'תאכל.'

מה שלמדתי בשלוש דקות

האוכל היה פשוט להפליא, ובדיוק בגלל זה היה מושלם. אורז בטמפרטורת הגוף, פיסת דג בעובי מדויק, נגיעה של וָסָאבִּי טרי. שום קישוט, שום קישוט מילולי. רק הדבר עצמו, מוגש על ידי מי שיודע בדיוק מה הוא עושה.

“יש משהו ישר בלאכול במקום שבו מי שמכין את האוכל גם דג אותו, חתך אותו, ומגיש לך אותו בלי להגיד מילה.”

יצאתי מהשוק כשהשמש כבר זרחה במלואה והעיר התעוררה. הלכתי לתחנת הרכבת בין עובדי משרד בחליפות, ולפתע ראיתי בעצמי משהו שלא הרגשתי שנים — שייכות זמנית למקום. לא תייר, לא תושב. פשוט מישהו שהיה שם, בבוקר הזה.